הסובייקט נכנס אל התחום הדתי ברגע שתודעתו מבינה את המשמעות הכפולה של מציאותו . 106 הבנה זו , בכך שהיא מגלה את המציאות הפרטית משתכנעת גם ביתרונה העקרוני על פני האובייקטיביות . תודעה זו מעלה באדם את התשוקה לאינסוף ואת הייאוש מכל פתרון חלקי . חיי האדם להתעוררותה של תודעה זו מתגלים כבאנאליים , כשורה של אכזבות הבאות בהכרח אחרי כל מאמץ והישג , שכן אין האדם מסוגל להסתפק בהישג חד פעמי משום שהמבנה המיטאפיסי שלו הוא דינאמיות שבהתהוות . המאמץ vm 7 שאינו מכיל בקרבו מלכתחילה את האכזבה הוא הגילוי שמגלה התודעה את האינסוף חסר האיפיון והשולל כל תוכן ten שח אין בו כל ציפייה אלא רק התמסרות למימוש שאינו נגמר של הסובייקטיביות המת כוונת . מאמץ נמשך זה הוא הביטוי המוסרי לחייו של הסובייקט , באשר ההחלטה להתמסר לו מביעה את האינטרס האישי בטוב המוחלט , הזהה כאן עם האמת המוחלטת . הטוב נתפש כאן כרצון להשתחרר מן האכזבה שבמצי אות והפעלת החובה הפנימית למצוא את המוחלט . המוסר מופיע כאן לא במובנו המקובל כמערכת התנהגות כללית בחברה , אלא כהתנהגות פרטית של אדם כלפי עצמו , התנהגות שמבחינה בהירארכיה המרכיבה את הפנימיות 103...
אל הספר