אורח החיים היהודי שקיימו במחתרת שלומי אמוני ישראל בספרד החדשה העמיד אותם בסכנת מוות . ונשאלת השאלה האם אמונתם בתורת משה הייתה מושרשת דיה ער כדי הקרבת חייהם למענה . אין ספק שאנשים אלה היו מודעים היטב למצבם . צוין לעיל ( בפרק ד ) שהם נקטו את כל האמצעים האפשריים ושמרו על כל כללי הזהירות שרק אפשר להעלות על הדעת כדי למנוע מעצמם סכנה שלא לצורך . יתר על כן , לפעמים הם ויתרו על קיום מצוות אם התעורר חשש שיתגלו . אך , כאמור לעיל , משנמנע מהם לחיות על פי כללי דת משה כפי שהכירו וקיימו אותם בדרך כלל , רבים מהם השלימו עם התחושה , שההזדהות הנפשית פנימית עם המורשת היהודית חשובה יותר מעצם קיום המצוות . האמונה שבלב , כהגדרתם , הפכה לעיקר , ואנוס נחשב ל"יהודי" אם הוא "מאמין בליבו . " אמונה זו בכוונות שבלב כתחליף לקיום מצוות , לקיום אורח חיים יהודי שעיקרו מצוות מעשיות , מוכיחה , אולי , שלא תמיר הם היו מוכנים למות למען אמונתם . מאידך , ידע כל אחד מהם שנתפס ע"י האינקוויזיציה פעם אחת , נידון והוחזר אל חיק הכנסייה כמתפשר עמה , שאם יתמיד ב"כפירתו היהודית" וייתפס שנית - דינו מוות בשרפה . העובדה שרבים לא ויתרו ע...
אל הספר