כשנוסדה באר שבע היה אזור זה מחוץ לתחום העיר , והקרקע היתה בבעלות פרטית . בשל הקרבה לנחל , היה עומק מי התהום במקום מועט יחסית , והאדמה יועדה לעיבוד חקלאי . במהלך הכשרת הקרקע בראשית המאה , נתקלו בעליה בשרידי בארות קדומות , מהן סתומות ומכוסות . בעלי הקרקע חפרו והתקינו את הבארות מחדש , ונטעו במקום יבאייארותי - בוסתנים לעצי פרי המושקים במי בארות . אך מחוסר טיפול וידע , היה יבולם דל למדי . בסוף 1915 היתה למקום עדנה כאזור לגידול עצים . המפקד התורכי העליץ , ג'מאל פחה , ביקש להראות שתורכיה מושלת במדבר לא רק בכוח החרב , אלא גם בזכות הקידמה והפיתוח , ולכן החל בתכנית לנטיעת עצים בנגב ובסיני . כאחראי למשימה מונה אליהו קראוזה , מנהל מקווה ישראל , שבחר לעבודת ייעור המדבר בצוות שכלל עובדים יהודים , רובם חקלאים מנוסים מהמושבות , ששוחררו לשם כך מהצבא . המשתלה הראשית היתה כאן , על גדת הנחל , ונודעה כ"החווה הממלכתית ליד נחל באר שבע . " השתילים הונבטו במקום , או שהועברו בעציצים על גמלים ממקווה ישראל , ולאחר שסוגלו לתנאי האקלים , הועברו ונשתלו בנאות מדבר בנגב ובסיני . לאחר המלחמה הועלו תכניות להתיישבות יהוד...
אל הספר