יום שישי , ו' בטבת , 19 בדצמבר , 1947 היה יום רב עלילות . בצאת הדיירים אל הךורנדה פשטו על החדר השאוויש וסוהר והפכו כל מה שהיה בו,- עניין של הלשנה . הם העלו בחכתם סכינים מאולתרים ששימשו לאוכל , וסיימו בסטירות לחי לבעלי ה'מציאות . ' לעת ערב התכרבל יהודה וכתב במחברתו : החורף בא . גשמים , רוחות , סערות , ברקים ורעמים , אך לגבינו , היושבים בבית הסוהר אין חורף . [ ... ] אני רק זוכר את שמחת הגשם הראשון , את ריח האדמה , את התלתן הירוק , את מרחבי השדות והאוויר הצלול שלאחר הגשם [ ... ] , את אנשי העבודה ההולכים עם בוקר נעולי מגפיים כבדות המתיזות רשפי בוץ לצדדים , את חדר האוכל המרופד בנסורת טרייה וריחנית ואת תבשילי המרק הפינסקאי המוגש לחמם ולהשביע את החברים העמלים , שחוזרים רטובים מגשם וקפואים מקור כשידיהם מכונסות בכיסיהם . כל זה נשאר רק בזיכרון . כאן אין קור ואין גשם . כבכל יום יושבים האסירים סביב הקירות . כמקודם ישירו שירים תפלים וישוחחו בקולניות על דברי הבל . ' היום חנוכה , ' אומר אחד מאתנו . אנו מתכנסים בפינתנו ולאט לאט , כבעל כורחנו , החילונו בשירי חנוכה . השכנים מסביב תמהים למשמע השירה . השי...
אל הספר