שגרת היום החלה עם השכמה . המאמינים המוסלמים ניעורו ראשונים לתפילה . האחרים נשארו על רבצם דוממים ועיניהם בתקרה . בתום התפילה קמו כולם , סידרו את יצועם והסבו להכנת ארוחת הבוקר . בשעה 8 בבוקר פונו המזרנים מאמצע החדר , גולגלו והוצמדו אל הקיר , ואז החל מצעד כמעט כפייתי של האסי רים מקצה החדר לקצהו , הלוך ושוב . הם שעטו לבד , בזוגות , בשלשות ובאופן חופשי כשהם שותקים , מרוכזים , מגלגלים , ממוללים ומעסיקים את אצבעותיהם שוב ושוב במסבחה , בהעברת חרוזים בברכה אין סופית לאלוהים , פעילות המיו עדת להעברת זמן בשעות של בטלה . עם הזמן גם החמישה הצטרפו למצעד חילוץ העצמות . תחילה נפלו מאפיסת כוחות , אבל עד מהרה הסתגלו והחלו ליהנות מפורקן המתיחות ומההשראה בריכוז המחשבתי . בימי החורף הגשומים הוגפו החלונות וגבר המחנק מעשן הסיגריות , התבשילים והבל הגופות . בימים הקשים בילו החמישה שעות בצעידה מונוטונית שכזאת באוויר דחוס ומעופש . גם כשיצאו לאוויר הצח בןורנדה , בחצר הטיולים , המשיכו בצעידתם . הוורנדה , שגודלה כגודל החדר , הייתה מעין כלוב גדול שגגו בטון , מרושתת ומסורגת . בימים שהשמש האירה נהגו האסירים להסתופף ...
אל הספר