ספר זה , כמו אחרים שכתב , נע כמו גלי ים , סוערים ומתנפצים , שוטפים את מה שנקרה בדרכם כמעט ללא הבחנה , קובעים את הטון , חורצים גורלות , זועמים , עולצים , בלתי צפויים , וחוזרים להיות רגועים ואף מסמאים , מענגים כמו שמיכה עשויה פכים קטנים , נוצצים כיהלומים , לוחשים , ממלמלים , מפתים . המילים מתנחשלות ונסוגות , בתוך כל פסקה ומפסקה לפסקה , מן התקווה הכמוסה במשפט הפותח את הספר - "לו יכולנו" - אל הייאוש או משהו שנדמה לייאוש החותם את פסקתו הראשונה , וקובע שזו תקווה חסרת שחר - "עבורנו אגדה זו הושלמה . " לפעמים הגל מתעצם לכדי ייאוש גמור , ואז הוא מכה שוב , כמו משום מקום , הפעם בחדוות התחלה חדשה , מתחלף בסחף עז ששוב מבשר מוות , סוף , קץ , אובדן , והקוראת נחבטת בחומת האין מוצא - "אין עוד תקווה למובן" - ושוב , כמו במטה קסם , היפוך מפתיע , מערבולת משחררת - "וללא ספק טוב שכך : המובן הוא בן תמותה . " כל גל מוחק את קודמו , את זה שביקש לחרוץ בים , לאיים על מרחב החלקות שלו , כל גל חורץ את הים בתורו בנחישות המתפוגגת בתנופה הנגדית , כשהמים נסוגים לאחור . ברוכים הבאים לים של הממשי . מצב הרוח המיטלטל הזה שורה...
אל הספר