המונחים חכם וחוכמה מצויים כבר במקרא ובספרות המזרח הקדום , ודברי שבח והלל רבים נלוו להם במקורות . אולם , כידוע , חלו במשך הדורות שינויים בהוראתם של מושגים ומונחים רבים הנזכרים במקרא . הללו קיבלו לעתים , בימים שלאחר מכן , מובן ותוכן שונים לגמרי . גם החוכמה והחכם העולים מן הספרות המקראית אינם זהים עם החכמה והחכם כפי שהם משתקפים בדברי חז"ל . מן האמור בכתובים אפשר להסיק , כי החוכמה היא רוח אלוקים , אשר ניתנה לאדם , כדי שידע לחשב את דרכו בתבונה ובהיגיון , וישכיל לכלכל את חייו באורחות מוסר ובמעשי צדקה וחסד . החכם המקראי איננו מצטיין בעיונים פילוסופיים , ולא בעיסוקים בבעיות קיומיות של החברה והאומה , ואף לא בידיעותיו בתורה או בעמלו בה . ייחודו של החכם במקרא ובספרות הגובלת לה , היא בהליכתו בדרך הישרה , בייראתו את ה' ושמירת מצוותיו , ובעשותו את הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם . מבחינה זאת קרובים הם הצדיק והחכם זה לזה . כדברי הכתוב : 'פי צדיק יהגה חכמה , ולשונו תדבר משפט' ( תהלים לז , ל . ( פעולות עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה הביאו , כידוע , מפנה במיקומו של לימוד התורה , דרישתה ושמירתה , בתודעת יהדו...
אל הספר