בתווך , בין שתי תפיסות קוטביות אלו של יחסי ספרות — אידיאולוגיה , אפשר להצביע על עמדתו של המרקסיסט הצרפתי לואי אלתוסר , המגדיר את האידיאולוגיה כ'ייצוג של יחס אימאז'ינרי ( שבתחום הדמיון ) המתקיים בין יחידים לבין התנאים הריאליים של קיומם' , 1971 ) עמ' . ( 162 המונח 'אימאז'ינרי , ' 'המדומה , ' שאוב כאן מן הפסיכואנאליזה הפוסט סטרוקטורליסטית של ז'אק לאקאן , המעמתת את השלב האימאז'ינרי בהתפתחות התינוק ( מגיל 6 ועד 18 חודשים ) עם השלב הסימבולי , הבוגר יותר . בראשון , הפרה ורבאלי , התינוק מדמה עצמו ל'אני' טוטאלי וקוהרנטי המאוחד עם סביבתו , בעוד שבאחרון מצוי הילד בממלכת הלשון , מבחין בפער המתקיים בין הסימן הלשוני לבין הרפרנט במציאות וחש באיום על אותה אחדות מסולפת המדומה על ידו בשלב האימאז'ינרי . האידיאולוגיה , בעיני אלתוסר , היא ביטוי להמשכיותו של המצב האימאז'ינרי , המשמר עדיין את המובן המסולף של ה'אני' הטוטאלי , גם בשלב הסימבולי ( ג'יימסון , . ( 1977 בכך מיקם עצמו אלתוסר בתוך המסורת המרקסיסטית , המבליטה את היסוד האשלייתי , המסלף , האופייני לכל אידיאולוגיה . אך לשיטתו , האידיאולוגיה מתממשת במסגרו...
אל הספר