בלי הרף היה הדמיון חותר , ולשווא , לבטא את האסור בביטוי על ידי מתן דמות ותואר . על מנת להעלות את המוחלט מזדקקים תמיד למינוח של ההתרחבות בחלל , והמאמץ עולה תמיד בתוהו . מאז דיוניסיום האריאופאגי המזויף והלאה צברו סופרים מיסטיים מונחים של עוצם ואין סוף . תמיד ההתרחבות האינסופית צריכה לשמש לקירוב הנצחי אל השכל . מיסטיקנים מתאמצים למצוא דימויים רימוזיים . דמו בנפשכם , אומר דני הקארתוזיאני , הר של חול שגודלו כגודל היקום ; שאחת למאה אלף שנה יילקח ממנו גרגר . ההר סופו שייעלם . אך לאחר מרחב זמן בלתי נתפס כזה לא יתמעטו סבלות הגיהנום ולא יהיו קרובים אל סופם יותר מאשר בשעה שנגרע הגרגר הראשון . ואף על פי כן , אם יידעו המקוללים כי ישולחו לחפשי לכשייעלם ההר , תהיה זו נחמה גדולה בשבילם . אם לצורך החדרת פחד ואימה עמדו לרשותו של הדמיון משאבים מחרידים בעושרם , הרי ביטוי השמחות של מעלה , לעומת זאת , נשאר תמיד פרימיטיבי וחדגווני ביותר . אין לשון אנוש יכולה להמציא חזון של אושר מוחלט . אין לרשותה אלא תארי הפלגה שאינם מספיקים , שאין בכוחם אלא לחזק את האידיאה באורח חשבוני . מה טעם היה בצורת מושגים גובה , או הת...
אל הספר