ברטוק ודיטה היו עתה על האונייה ' אסקליבור' בדרכם לארצות הברית . כשקרבו לחוף , אמר ברטוק לרעייתו : "על דבר אחד אני מצטער , שפטר בני איננו אתנו " . " אל דאגה " , אמרה דיטה , " הוא עוד יגיע , טוב שהשארנו אותו בפנימייה ; בלה , אחיו , ישגיח עליו , הוא יתקדם בלימודיו ובינתיים נספיק להתאקלם . אילו בא אתנו , היינו צריכים לדאוג לכל צרכיו , לרשום אותו לבית ספר , ואולי אף לתת לו מורה פרטי לאנגלית ; היה עלינו להתחשב בו והיינו מוגבלים מאוד " . " כמה נבונים דבריך , אבל אני מתכוון לטקס הארור של קבלת הדוקטורט מאוניברסיטת קולומביה ; אילו היה פטר עמנו , הייתי שולח אותו במקומי , כנציג " , אמר ברטוק בחיוך , "אני באמת לא זקוק לטקס ואף לא לתעודה " . " אולי אינך זקוק לזה אבל אל תשכח שבאמריקה אינך אלא אחד ממאות מוזיקאים פליטים שמחפשים מקור פרנסה " , אמרה דיטה , " כל אחד מבקש לקנות לעצמו מעמד , הכרה ; לארץ זו באים רבים וטובים שתפסו עמדות חשובות בארצותיהם וכאן נעשו לפתע אלמונים . אל נשכח שהתחרות קשה . אמנם נמצאים כאן בני ארצנו , הכנר סיגטי והמנצח ריינר , אבל אני מתארת לעצמי שלא נהיה היחידים המבקשים את עזרתם " ....
אל הספר