בשנת 1215 קבעה הכנסייה הקתולית ברומא כי הווידוי השנתי הוא חובה על כל מאמיניה , וגם כיום נפוץ בקרב הקתולים המנהג להתוודות בעילום שם בתא הווידוי כדי להקל על רגשי האשמה . ברם , הרמב"ם - שנוהגים לצטטו ביחס לצו הווידוי ביום כיפור - מונה בין שאר צורות הווידוי את הדרישה הזאת : הווידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו וכר והוא עיקר הווידוי עברות שהתוודה עליהם ביום כיפורים זה חוזר ומתוודה עליהם ביום כיפורים אחר אף-על-פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר 1 " כי פשעי אני ארע וחטאתי נגרי תמיד" ( תהילים נא . ( אף שבהגדרת וידוי זו יש יסוד קיבוצי כוללני "אבל אנחנו , "חטאנו התנאי הבולט בנוסח הרמב"מי מקפל בתוכו נימה של חשדנות ביחס לאמת המשתמעת מעצם הגדרת סיפור אישי כווידוי , שכן המתוודה נדרש לחזור על הווידוי כל שנה ושנה "אף על פי שהוא עומד . "בתשובתו יוצא אפוא כי מתוך החשש שהווידוי ייהפך ליידוי השלכתי כולנו" ) ( "אשמים יותר מלבסיס לווידוא האמת , דורש הרמב"ם וידוי שנתי חוזר . ויתרה מכך , וידוי שנתי חוזר זה כרוך בתנאי לעתיד כי "כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ . "בידו אך חרף הדרישה לווי...
אל הספר