וכמה היתה נפש מרה לה לדודתי כפי דבריה מדי פעם בפעם אשר כל איש נבוב ובער כל נבזה ושפל אשר גם פירוש המלות כמעט זר לו ואשר כל היום לא יהין לעבור על מפתן ביתה בלא נטילת רשות ממנה בכובד ראש , בענווה ובצניעות רבה - ההוא לא יצר לו בכל זאת לקרוא באוזניה בגאון ובגאוה ובנפש רחבה את הברכה ' שלא עשני אשה !' וחוץ מזה מוסר שדי הוא ( כה היו דבריה , ( כי בברכו זה עוד חובה עליה לענות 'אמן ' אתריו , וכוח כוי יכיל , חתמה דבריה בעגמת נפש עמוקה להכיל חותם קלון וכלימה נצח זאת לנשים ( ברוך הלוי אפשטיין "' . ( פרק זה ייוחד לקריאה מחודשת של ברכות השחר ובמידה מסוימת גם של קריאת שמע שעל המיטה . אפשר לקרוא לפרק הזה גם ביקורת פמיניסטית . איני מתיימרת למצות את הקריאות הפמיניסטיות האפשריות של חטיבה זו אלא להציע קריאה אחת מני רבות . לשונן של הברכות המבחינות מדגימה את העמדה לפיה האדם השלם והראוי הוא הגבר היהודי בן החורין , ואילו האישה אינה אלא אחת מן ה"אחרים" שלמולם וכלפיהם מוגדר היהודי . למותר לציין שרעיון זה מעורר קושי דתי פסיכולוגי עמוק בקרב נשים וגברים יהודים רבים , המחויבים לתפילה ומבקשים לראות גברים ונשים כשותפי...
אל הספר