עגנון מזכיר בכתביו רבות לשון יידיש , וגם אם לא תמיד לגנאי מוחלט ( כפי שראינו ב'בנערינו , ( 'ובזקנינו אין כל ספק שבדברים שבכתב היה משתדל להעלות על נס את העברית וחשיבות תחייתה . אולי מוטב לומר , שהתנגדותו של עגנון היא בעיקר נגד היידישיזם והיידישיסטים , נגד תביעות ההגמוניה של יידיש בתרבות היהודית ; בכתבים אחרים הוא מזכיר את השימוש בה כעובדה בלבד , ולעתים בנימה של התנצלות ( אבל ר' סיפורו ב'אורח נטה , 'ללון עמ' , 403 כיצד הוא פתאום גילה , שהוא מדבר ביידיש כשהוא מסיח עם עצמו . ( אולם ברי לי , שמעולם לא ניסה עגנון להעמידה ב'מזרח' או לתת לה להתחלק בכבוד ובשלטון עם העברית , כדרך שעשה ביאליק למשל ( כפי שנראה מיד . ( ניתוח מוצלח של יחסו של ביאליק לעניין זד . מוצאים אנו בספרו של דוב סדן 'סוגיית יידיש במסכת ביאליק' ( אקדמון , ירושלים תשכ"ה . ( סדן קובע שביחסו של ביאליק לשתי הלשונות חלו תמורות גדולות במשך השנים : 'בתחילה נראתה לו עברית בחינת נורמה ויידיש בחינת אסון' ( הדגשת סדן , ( ואילו לימים בא לכלל סברה , כי 'יש בשתי הלשונות זיווג מן השמיים , הן לא ניתנו להיפרד' ( שם , עמ' . ( 2 לאחר בחינת הפונקצ...
אל הספר