משחר האנושות חיפש לו האדם אפשרות לרכז את המזון שלקט , ולהביא מעט מים למעונו , שלא יצטרך לשאוב כמה . פעמים ביום ולהיות תלוי בקירבת מקור המים . המיכלים הקמאיים היו עצמים חלולים , לקוחים מעולם הצומח והחי , כגון קליטות של סירות ( אגוזי קוקוס ) וקליפות ביצים ( של נעמית , ( צדפים גדולים ושריוני צבים . אחר כך למד האדם להתקין נאדות מיס מעורות בעלי חיים , לקלוע סלים ! , ולבסוף גם לייצר כלי חרס . ביחוד זםוץ — כמעט בכל חלקי כדור הארץ — השימוש בדלעת בבלי קיבול- סימנים רבים מעידים , שכלי דלעת קדמו לכלי חרס ( ראשיתם בתקופה הניאוליתית . ( המדובר לא רק בדלעת הבר שהזדמנה לאדם בדרכו ; הוא אף התחיל לגדל ירק במכוון לאכילה ולהתקנת כלי מים ומזון , ואח"כ pj כלים אחרים . סגולותיה של הדלעת עושות אותה מיכל שאינו חדיר לרטיבות , לחום ולקור . היא מצטיינת בחסינות יחסית בפני תהליכי רקבון , בקלות משקלה ובתהודתה הטובה . באפריקה , בדרום אמריקה ובמרכזה נהוגים עד היום כלי דלעת בהווי היום יומי של הכם ריים , ולעתים גם של תושבי העיירד * דלועים גדולים משמשים להובלת מים מהמעיין , מהנחל או מהבאר ו דלועים קטנים — לשאיבה מבור א...
אל הספר