כבר בהתחלת ס' אילימה קובע רמ"ק מצד אחד שהאל יכול לדעת רק את עצמו ( עיין לעיל , פרק ראשון , עמ' , ( 57 ומצד שני 'שאין סוף יודע ספירותיו והוא וידיעתו אחד . וכיוון שכן , הספירות אינם מצדו עשר אלא אחד , מאוחדות עמו שהוא היודע והוא הדעה והוא . 'הידוע אבל כלילת הספירות במקורן אין פירושה זהותן החד משמעית עמו , אלא 'שאין םוף יודע בנאצלים והם כלולים לא ממציאות חידושם , אלא ידיעתו אותם הוא ידיעה קדומה בקדמותו , שהוא וידיעתו אחד . והספירות מחודשות נתחדשו ממנו בחידוש . " 'גמור ובכן , או שאין סוף יודע רק את עצמו ולא את הספירות המחודשות , או שידיעתו אותן נקראת ידיעת עצמו רק מבחינתו אך לא מבחינתן . מכל מה שאמרנו עד עכשיו ברור שרמ"ק נוקט אפשרות שנייה . בידיעת האל את עצמו הוא כבר פועל בכוח , ובזה הוא יוצא מעמקי הטראנםצנדנציה המוחלטת שלו . אחר שרמ"ק מסביר את המושג הזה ( עיין לעיל , פרק ראשון , עמ' ( 65 הוא ממשיך ואומר י 'צריך שניתן קדימה לידיעתו הנמצאות ונאמר שלא נתחדש לו שום ידיעה בהתחדשם , אלא ידיעתו קדומה כקדמותו , שהוא וידיעתו בהם אחד . והטעם שהוא יודע הנמצאות קודם היותם בידיעתו אותם אחר היותם — שאי...
אל הספר