התשובה השלישית על השאלה למהותה של התודעה היא : כל תופעה נפשית יש לה מושא שאליו היא מתכוונת . כל ההתרחשויות הנפשיות בלי הבדל — אם דימוי ואם משפט או רצייה וכר —מצוינות על ידי כפילות פנימית ממין מיוחד : בדימוי אנו מדמים דבר מה , במשפט אנו מחייבים מה או שוללים מה , באהבה אנו אוהבים מה , בשנאה אנו שונאים מה וכוי . כל פעולה נפשית מתכוונת במובן זה אל דבר מה . את היחס הזה של הפעולה הנפשית אל המושא שלה קרא ברנטאנו , בעקבות מנהג מילולי של האסכולה בימי הביניים , בשם 'יחס ההתכוונות' intenionale ) . ( Beziehuug בהתאם לכך הורה , שהמושא נמצא 'באופן מכוון' בתוך הנפש כשאנו מדמים אותו , שופטים עליו וכר . היחס הזה אופייני הוא לכל התופעות הנפשיות ורק להן . תופעה פיסית , כגון צבע או צליל וכר , אין בה אותו יחס ההתכוונות אל דבר מה אחר , אותה כפילות המיוחדת במינה שקיבלה את מבעה גם בשפה כשהיא מציינת תופעות נפשיות ( אהבה אל דבר , שיפוט על נושא וכר . ( כפילות זו , אופן מיוחד זה שבו כאילו מכילה הפעולה הנפשית בתוכה את המושא שאליו היא מתכוונת , מציינת את כל הפעולות הנפשיות . ואילו התופעות הפיסיות כגון הצבע השחור ,...
אל הספר