הדימויים־כשהם־לעצמם

כשם שבולצאנו הבחין בין המשפטים כשהם לעצמם ובין המשפטים הנחשבים , כך הוא מבחין בין 'הדימויים כשהם לעצמם' או 'הדימויים האובייקטיבים' ובין הדימויים . 'הנחשבים כל דימיי נחשב מניח את מציאותו של יצור חי החושב אותו . הדימוי הנחשב הוא משהו ממשי בזמן . אד כל דימוי סובייקטיבי כזה זקוק לדימוי ובייקטיבי , שהוא ה'חומר' של הדימוי הסובייקטיבי . הדימוי כשהוא לעצמו איננו מתרבה כשמתרבים הסובייקטים החושבים אותו , ואינו תלוי במציאות סובייקטים כאלו , העובדה שהוא נחשב מקרית היא לגביו . אין הוא זקוק לסובייקט חושב כדי ' . 'להתקיים אמנם , אין הוא משהו נמצא , אבל בכל זאת הוא משהו מסוים , גם כששום יצור חושב איננו מגשים אותו במחשבתו . ב 1 לצאנ 1 מביא את המשל : ' מספר הענבים אשר בשלו בקיץ שעבר על קרקע . 'איטליה זהו דימוי כשהוא לעצמו אף כשאין אחד החושב את המספר הזה ממש . הדימויים כשהם לעצמם אינם לא נכונים ולא בלתי נכונים . הדימוי 'קנטאורוס' או 'עזאזל' הוא לא פחות דימוי כשהוא לעצמו מאשר הדימוי 'איש' או 'עד . עלינו להבחין בין הדימוי כשהוא לעצמו ובין המר & א שלו . במשל של ב 1 לצאנו הרי הענבים הממשיים שבשלו באיטליה ...  אל הספר
מוסד ביאליק