מבוא ראינו כי במשנתו של הרב ריינס , הצורך באקטיביזם היסטורי מדיני הוא חלק בלתי נפרד מהמוטל על העם היהודי במהלך ההיסטוריה , כולל בעידן ההיסטורי של הגלות . זאת , כל עוד האקטיביזם מכוון לקיומו ולרווחתו של העם היהודי , וכל עוד הוא אינו גולש לשימוש בכוח צבאי . ככלל , הרב ריינס לא ראה בהופעת הלאומיות היהודית מהפכה תרבותית המשנה מן היסוד את האתוס היהודי ואת דרכי התנהלותו של העם היהודי . יוצא אפוא כי לפחות במישור הרעיוני , הציונות , והאקטיביזם ההיסטורי מדיני המעשי שהיא מחוללת , אינם בגדר 'אירוע , 'מכונן ועל כן אינם מחייבים שינוי מהותי בעקרונות הפעולה שעל פיהם צריך להתנהל העם היהודי : אקטיביזם היסטורי מדיני - כן ; אקטיביזם צבאי - לא . בפרק זה , המוקדש למשנתו של הראי"ה קוק , נתוודע להשקפה הפוכה בכמה היבטים . לדידו , הופעת הלאומיות היהודית החילונית ולבושה האידאולוגי מעשי הבא לידי ביטוי בציונות , הם אכן אירוע חדש ומכונן , בהיותם חלק בלתי נפרד ממהלך משיחי מקיף . משום כך נדרש שינוי בדפוסי החשיבה והפעולה של העם היהודי : אם במהלך הגלות לא נקט העם היהודי אקטיביזם מדיני והיסטורי , הרי שכעת , אקטיביזם זה...
אל הספר