המאמצים הממושכים להקים מערכת לתכנון ותקצוב של ההשכלה הגבוהה , אשר החלו עם הגשת הצעת החוק הראשונה בשנת 1952 והסתיימו רק בשנת 1973 עם מינוי פרופ' נתן רוטנשטרייך כיו"ר ועדת ההקצבות הראשון ( ות"ת , ( מעוררים את השאלה : מדוע נדרש פרק זמן כה ממושך כדי להוציא לפועל הקמה של מנגנון לאומי לתכנון ולתקצוב צרכים של האוניברסיטאות על פי קריטריונים ? התשובה לשאלה זו נעוצה בכך , שבניגוד לתחומי החיים האחרים , שבהם בלט דפוס הפעולה הסמכותי והריכוזי של הממשלה , ובכל תחום מתחומי החיים של העם והמדינה נדרש חותם הכשרות הממלכתי , בתחום ההשכלה הגבוהה נזהרה הממשלה שלא לחצות קווים אדומים , שמהם עלול היה להשתמע כי נפגעת חירותן האקדמית של האוניברסיטאות . למושג חירות אקדמית יש היבטים מהותיים , אך גם סמליים . כל העוסקים במלאכה מטעם הממשלה נרתעו מלפגוע אפילו במה שעלול היה להתפרש כמראית עין של פגיעה בסמלים של חופש אקדמי . הייתה הבנה כי אל לה , לממשלה , להיתפס כמי שמגבילה את החופש הנדרש לחיי מחקר , יצירה , תרבות ורוח , ולפיכך נזהרו שלא לגעת בכפייה , לא רק בסמכותם של מוסדות המחקר , אלא גם בדגליהם ובסמליהם . כל העוסקים מצד...
אל הספר