התוודעתי ליוכבד בת מרים לפני יותר מעשרים שנה , בסוף שנות החמישים * , בדירתו של אלתרמן בצפון תל אביב , בעיצומה של איזו מסיבה נדירה - באותן שנים מיעט אלתרמן בהזמנת אנשים לביתו . את הדירה הקטנה , החשופה כמעט לגמרי , שבשדרות נורדאו הכרתי כמקום של שקט . מדי פעם היה אז אלתרמן "תופש" אותי מעם שולחנו ב"כסית" בקצה מבטו ההזוי כביכול , התקוע בחלל שמעל לכל הראשים , רומז שאגש אליו ושואל בגימגום שמתוך ליגלוג קל מדוע זה "נעשה שקט" ואין שומעים ורואים אותי ומה זה נעלמתי . שאלה כזו הביאה ברגיל לביקור בחדרו . היינו יושבים ליד מכתבת העץ השחורה , הקטנה , מעין שולחן עבודה דל של תלמיד גימנסיה , מול התצלום של א . נ . גנםין בין בני משפחת אלתרמן ( גנסין בילה את חודשי חייו האחרונים בביתו של יצחק אלתרמן בווארשה , ( משוחחים שיחה מקוטעת , ובין דיבור לדיבור המה הזימזום החרישי , שהיה נובע מאלתרמן , עולה ויורד על פני איזה גל פנימי , מפכה מעבר לכל שיחה . באותו ערב , מכל מקום , היה החדר הנזירי סגור וחשך , ואילו חדר האורחים - גם הוא חשוף כמעט מכל רהיט - היה מלא שאון ואדם . אינני זוכר מה היה הטעם לאותה מסיבה . איחרתי במקצ...
אל הספר