החברה המיסטית והפדגוגיה של חידוש החיוניות אינן מתרחשות מחוץ לגבולות ההיסטוריה . הסיסמה של עידן המידע , "סוף , "ההיסטוריה היא דפוס חדש של ניכור , עקירת ההוויה הקולקטיבית לא ממקום מסוים , אלא מהזמן . אפילו לזרימתו של זמן יכול להיות זיכרון . בלי זיכרון מכוון או מנהג לזכור , "דברים שנשכחו" אכן חוזרים , אבל בצורות מעוותות , מוצפנים בעיוותי ההכחשה והדיכוי . לדעתי , המסתורין נטוע במסורות של משמעות ( ופה אני מסכים עם ג'ימלו ועם כץ כנגד "האירוע התודעתי , "הטהור אם משמעות הדבר היא כי המיסטיקה נמצאת מחוץ לגבולות ההיסטוריה החברתית . ( בלי זיכרון של אותן מסורות , מתפוגגת החוויה המיסטית לכדי הנאה רגעית ונלכדת בנקל במנגנון הצריכה , ההופך הכול לחפץ , כמוצר חדש העומד למכירה : חוויה מיסטית . אם אנחנו זקוקים לרעב "פרוע" כדי להרוות את הצמא האונטולוגי שלנו , לדיאלוג עם מקום היוצר שלמות , שאותו אנחנו חווים באקסטזה , אזי אנחנו זקוקים גם להיסטוריה "פרועה" כרי להצדיק את הווייתנו בזמן . זוהי היסטוריה פעילה , חיה , זכורה , ולא צבר של עובדות על אודות אחרות מתה , חסרת תנועה . תרופת הנגד לתרופת הנגד של ניכור החוויה...
אל הספר