ברצוני להעלות כאן מושג שרולאן בארת היה נושא הדגל שלו וז'אק דרידה העמיק ו"פירק" אותו עד כדי רדיקליזציה של ממש . מאז המאה השמונה עשרה , האסתטיקה הספרותית היתה שבויה בקסם אמרתו של בופון , ( Buffon ) הסופר וחוקר הטבע הצרפתי שקבע חד משמעית : "הסגנון הוא עצם האדם " . היו כמובן מי שנשבו יותר ומי שנשבו פחות , בהתאם לדגשים אישיים , רעיוניים , תקופתיים , אבל ככלות הכול , כולם "סגננו" ושכחו שהם כותבים : לא "גם" כי אם ראשית כול , ביסודו של דבר . , "כתיבה" במובן זה , איננה בחזקת טכניקה בלבד , או מעשה בעט ובנייר : היא כריכתם יחד של הפיזי והנפשי , היא נתינת הגוף בדמיון - ולהפך ; היא המגע , המצטייר באותיות , עם חומרי התרבות המגוונים ועם התפתחותם הבלתי נלאית ; היא פרקטיקה ההבדל ( בין סימן לסימן , בין הכותב לבין זולתו , " , ( "האחר בכך שהמשמעות , באשר היא , לעולם נוצרת מתוך הבדלים ( החל מהפונמה וכלה במבנה התחבירי המסועף ביותר , ( ובכך שהקריאה אף היא מתאפשרת ומתבצעת באמצעות הדילוג החוזר ונשנה , עד אינסוף , בין אות לאות , בין מילה למילה , או על פי מינוחו של דרידה , בין "עקבה" ( trace ) לעקבה . מושג הכתיבה...
אל הספר