"הכאב הוא מעגל סגור, והמחשבות הן מעגל סגור אחר, ומה שאומרים, המלים, הן מעגל סגור אחר, ומי יודע איך מתחברים המעגלים"

גיש עמית אני רוצה לקשור בין שני סופרים שמעט כל כך קושר ביניהם : ו"ג זבאלד ויצחק לאור . האחד אלגי ומדיטטיבי , והשני חדור זעם ומתחכך ללא הרף בעולם ; האחד מופנם , לירי , נזירי במפגיע , והשני מעורב ומתערבב ( מעולם , אמר בראיון להלית ישורון , לא יכולתי להסתפק בקריירה ספרותית ;( האחד אפל ובהיר , והשני שכתיבתו , דחוסה וסתומה , נדמית לעתים כפקעת אינסופית של משמעויות מתחלפות , משוללות מקור . והמבט שהם מפנים אל העולם ; היקסמותו של זבאלד מן הטבע , לעומת חשדנותו העמוקה של לאור בנוגע לכל צורה של יופי ( באחד הרגעים הנוגעים ללב באותו ראיון סיפר שגדל בפרדס חנה , בשכנות לאריאל הירשפלד , אבל בעוד הירשפלד חוזר ברשימותיו לפרחים ולעצים , זיכרונותיו שלו נותרו כפותים למראות המעברה הסמוכה , אלימותם של השוטרים , תגרת סכינים . גם אצל זבאלד , חשוב לומר כבר כאן , היופי הוא תמיד מבשרו של המוות . בחורפים הארוכים של ילדותו באלפים הגרמניים , סיפר , היתה האדמה קפואה כל כך עד שאי אפשר היה לקבור את המתים , והם נותרו מונחים שבועות במחסן העצים ; נוכחותם המכושפת , ספק מתים ספק ממתינים לתחייתם המחודשת , כבשה את דמיונו . ( ו...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד