א בשלב מאוחר בהתפתחות שירת אלתרמן מתחילה להסתמן במקומות שונים ובהקשרים שונים תמורה בתפישתו את מעמד השירה ואת יחסה אל המציאות . סימניה הראשונים של התמורה הזאת ניכרים כבר ב'עיר . 'היונה עיקרה - בשאיפה לספר את החיים כ'התרחשות' ולא לדבר עליהם כעל ; 'מושג' להעלות 'נתחים מוחשיים של זמן ושל , 'הוויה ולא מעגלות הכללה בלבד ; לעצב את הנמשל ולא את משלו . בפרק הקודם עסקתי בגילום המבני של תמורה זו , שתמציתה הנמכת קומתו של האפקט הפיוטי , המסוגנן , בעיצובה של המציאות . מגמה זו מתממשת ב'חגיגת קיץ' במעבר מן המודוס הרומנטי טראגי שאפיין קבצים קודמים של המשורר , אל המודוס האירוני גרוטסקי , בתחומים הרחבים של היחס למוות , לארוס , למרחבים החוציים , לאמנות , ועוד . היצירה האלתרמנית עצמה - " כוכבים , "בחוץ , "שמחת עניים" "פונדק הרוחות" - על עולמם הגבוה , הפיוטי , האגדי נעשים על פי תהליך זה אובייקט של הסתכלות מפוכחת . עצם עירוב הסגנונות ב"חגיגת קיץ" נראה כמו דרך לטשטש את השפעתה המשתלטת של השירה , כדי להפנות את הקורא למלאכותי שבמדיום ולמתח שבין המציאות לבין הכלים הסגנוניים השונים המורכבים עליה . התערובת הסגנונית...
אל הספר