תיאוריות פסיכולוגיות במרבית שנות המאה הקודמת ראו ברגשות בעיקר מעין "רעש במערכת" - גורם מפריע הפוגע בהתארגנות המחשבתית של הילד וביכולתו להתרכז ולפתור בעיות . הדגש היה על רגשות "שליליים" ועל האופן שצריך ואפשר לשלוט בהם ובנזקים שהם גורמים . השיח על רגשות התמקד בפתולוגיה , בבעיות . רגשות נתפסו כחוויות פנימיות ולא כנושא שאפשר לחקור באופן אובייקטיבי . מי שעסק בנושא היו בעיקר קלינאים ופסיכותרפיסטים שהתמקדו בעזרה לילדים שרגשותיהם הפריעו לתיפקוד היומיומי שלהם . מוקד ההתעניינות היה יכולת ההתמודדות של הילד עם אתגרים ותסכולים יומיומיים שהחיים מזמנים . החוויות הרגשיות נתפסו כקשורות אך ורק למערכת העצבים האוטונומית , ונחשבו לפחותות בחשיבותן בהשוואה לתהליכים הקוגניטיביים הגבוהים . העיסוק המחקרי בהתפתחות הרגשות היה בהחלט זניח . רק לקראת סוף המאה החלה התעניינות מחודשת בעבודותיו של דרווין , שהדגיש את התפקיד החיובי שממלאים הרגשות בתהליך ההישרדות . לפי דרווין , הרגשות שלנו התפתחו במהלך האבולוציה כדי לאפשר לנו להתמודד עם אתגרי ההישרדות החשובים בחיים - גידול ילדים , חברות , הזדווגות ואיום על המשך קיומנו . הר...
אל הספר