בפרק א קובצו שלוש נבואות תוכחה . בראשונה שבהן ( ב-ט ) ניבא מיכה על חורבן שומרון ועל אסון הצפוי להגיע לירושלים . בשנייה ( י-יב ) ובשלישית ( יג-טז ) קורא הנביא לתושבי יהודה לקונן על אסון הצפוי לארצם . כל אחת מן הנבואות קשורה לזו הבאה אחריה לא רק בתוכנה , אלא גם בחיבוריה האסוציאטיביים : דמיון במוטיבים ובביטויים . בשתי הנבואות הראשונות באים מוטיבים של אבל וקינה . בראשונה נאמר : "על זאת אספדה ואילילה אילכה שולל וערו ם אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה" ( ח , ( ואילו בנבואה הסמוכה קורא הנביא להתפלש בעפר ( אחד ממנהגי האבל , י . ( הוא מדבר על "עריה , "בשת ועל "מספד" ( יא . ( לשתי הנבואות סיום 1 על הנימוקים למסקנה זו ראה בהמשך הפירוש וכן אצל והנון , קינות , עמ' . 280-259 דומה : "עד שער עמי עד ירושלם" ( ט , ( "ירד רע ... לשער ירושלם" ( יב . ( הנבואה השלישית צורפה לשנייה בשל העניין ההיסטורי המשותף , וכן בשל הדמיון הספרותי . בשתיהן יש שימוש בלשון נופל על לשון ( גת — תגידו ; עפרה — עפר ; יושבת שפיר — בשת ; יצאה — צאנן — אצל ; המרכבה לרכש — לכיש ; אכזיב — לאכזב ; ירש — מך ^ זה . ( בשתי הקינות באים אף ...
אל הספר