הן במחשבה הדתית לדורותיה והן בקרב פילוסופים שונים לפני קאנט היתה רווחת הדעה , כי האדם מחונן בנפש בת אלמוות , ואילו בעלי חיים חסרי נפש , ולכן הם גם אינם מהווים נושא למוסר . הבחנת אריסטו בין 'נפש , 'צמחית 'נפש חייתית' ו'נפש שכלית' לא התייחסה למושג הנפש באותה משמעות המקובלת בפילוסופיה ( ובתיאולוגיה ) שאחריו . היא שימשה בסיס להבחנתו בין חומר ורוח , כלומר להשקפה כי רק האדם , בעצם רק הגבר , בעל השכל , הוא 'יש . 'רוחני ממנה התפתחה בהמשך ההשקפה על הישארות הנפש , שכללה גם את הנשים , אך לא את בעלי החיים . השקפה זו הפכה לעמדת הכנסייה הקתולית במשך מאות בשנים , ונחשבת עד היום לדוגמה רשמית בלתי מעורערת שלה . המחשבה הדתית של היהדות , כפי שראינו בפרק , 2 לא קיבלה מסקנה כזאת , והיו גם מספר תיאולוגים קתוליים , שהגיעו אפילו למסקנה הפוכה . הקרדינל בלארמין ( Bellarmin ) טען במאה ה , 16 כי מכיוון שלבעלי חיים אין נפש , הם לא יזכו לתגמול בעולם הבא על העוול שנגרם להם בעולם הזה , בניגוד למה שצפוי לבני האדם , ולכן מן הראוי להתייחס אליהם בהגינות בעולם הזה . אך קולו היה כקול קורא במדבר . גם קולו של פרנציסקוס מאסי...
אל הספר