רוב הציוויים המקראיים , שנועדו להבטיח יחס הוגן לבעלי חיים , עוסקים , כמובן , בחיות הבית , שאתן מקיים האדם קשר יומיומי בלתי אמצעי . ציוויים אלה אפשר לפרש הן כחובות ישירות והן כחובות עקיפות . הנובעות מן ההנחה , כי אדם נבון מכיר את צורכי חיות הבית שלו . 'יודע צדיק נפש בהמתו" ( משלי zrrc יש שפע ציוויים מסוג זה בתנ"ך , בתלמוד ובספרות הדתית יהודית המאוחרת יותר . התנ"ך משתמש במלה , 'בהמות' כדי לציין הן חיות בר והן חיות בית , ואילו התלמוד מבחין בין השתיים ; הוא משתמש ב'בהמות' לחיות הבית וב'חיות' לכל השאר . ייתכן כי הבחנה זו נועדה בעיקר לענייני כשרות . הראשונות היו , 'כשרות' מותרות באכילה , ואילו האחרות , מלבד הצבי , האייל והיעל , היו , 'טרפות' אסורות באכילה . הבה נמנה כמה מהציוויים האופיניים והמאלפים ביותר הנוגעים למה אנו קוראים כיום 'זכויות החיות' ( זהו , כמובן , מונח מודרני , שהוא אנאכרוניסטי לגבי תקופת התנ"ך . ( בשבת כל אחד צריך לנוח , כולל הבהמות ( שמות .-כ י . ( ציווי זה חוזר שוב בספר 'דברים' ביתר פירוט : 'עבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך' ( דברים ה : יד . ( עבדים ואמות ואפילו גרים ...
אל הספר