אחד המאפיינים הבולטים של ההגות המקראית הוא " אחרות " אלוהי ישראל ביחס לעולם האנושי . האיסור על כל ייצוג גשמי של האלוהות , הדגש על ההבדל המהותי בין ה' לבין איש ואישה או פסל וכל תמונה , ריבונות האל - כל אלה מאששים רעיון בסיסי זה . אולם בה בעת מקיים האל מגע מתמיד עם העולם . הסיפר המקראי מרבה אמנם להציג את אלהי ישראל מדבר עם בני האדם באורח אנושי רגיל , ללא סימנים ייחודיים , המצביעים על חריגות הדו שיח . הצגת אלוהים כבעל מאפיינים אנושיים - דיבור , מחשבה , רגש , אפילו כבעל יד , זרוע או פה - מערערת על אחרות זו , ומעמידה את האלוהות במישור אחד עם בן שיחו האנושי . דווקא כיוון שקונוונציות מסוימות של הסגנון המקראי מצמצמות את ההבדלים בין האנושי לאלוהי , חשובים במיוחד אותם סיפורים המתארים את התגלות האל בפני קהל אנושי , כשהם מבליטים היבטים מסוימים בהבדל המהותי בין האל לאדם . תכופות מגלים סיפורי התיאופניה לקורא משהו מן ההתפעלות והתדהמה שבמפגש הראשון עם האלוהות ; הפרט נשלף בחדות משגרת חייו לנוכח תופעה בלתי נתפשת בתחילה , אך בהמשך הסיפור היא מחוללה בו מהפך תודעתי עצמי ( ומודעות ל " אחר . (" אופי הסיפורים...
אל הספר