— בחוקי הנזיקים נאמר על המבעיר : כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה , שלם ישלם המבעיר את הבערה ( שמי כב'ה . ( עצם הבערת האש נחשבת לפשיעה המחייבת את המבעיר בתשלומי נזק' שכן הוא חייב בשמירת האש . דרכם של בעלי שד ות בארץ לבער את הקוצים באש , ודליקות מרובות נגרמות על ידי שהאש עוברת לשדות אחרים . נמצא , דיבר הכתוב בהווה , ואין מקום לגרסה קצה = ) קצה השדה ) במקום קוצים . גם הדוגמאות לרכוש הניזוק לקוחות מחיי החברה החקלאית : גדיש , קמה , שדה , כשם שכל חוק הנזיקים שבפרשה זו שייך לחוקה האג רארית הקדומה . פשיעתו של המבעיר בערה קלה משל המבער . את בעירו בשדה אחר : המבעה חזקתו מזיד והמבעיר חזקתו שוגג . מכאן ההבדל בדינם : המבעיר אינו משלם אלא את דמי הנזק שנגרם באשמתו , ואילו המבעה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם . דינים דומים נמצאים גם בחוקי הבבלים והחתים . אמנם בבבל היו נזקי מים מצויים יותר מנזקי אש , מחמת שיטת ההשקאה המפותחת במיסופוטמיה' ולפיכך דן המחוקק הבבלי רק על נזקי מים : כי יפתח איש את מקוד . מימיו להשקות ושטפו המים את שדה שכנו' מכסת בר כאשר לשכנו ימוד ( חוקי ח'מורבי , סעיפים . ( 56-...
אל הספר