ב , 1943 כאשר חיבר עגנון את סיפורו , הידע הממשי על מעשי האימים של הנאצים ועל תוצאותיה הנוראות של תעשיית ההשמדה עדיין לא הובאו במלואם אל התודעה הציבורית . תמונות , סרטים , סיפורים ועדויות מכלי ראשון של יוצאי מחנות השמדה , לא הוצגו עדיין כמובן בפני היישוב העברי בארץ . עגנון , היושב מרחוק , בארץ ישראל , בוחר אפוא בחומרים מטה לשוניים כדי לתאר את הזוועה , ששיעור אכזריותה הנוראה עדיין מעורפל וחסר את ההוכחות ההיסטוריות המתועדות . החומרים ה"מתובנתים מראש" בהם בחר היוצר לצורך הדיאלוג הבין טקסטואלי , עברו , כפי שהראיתי עד כה , כמה וכמה מעברי טרנספורמציה , שלושה במקרא : יוסף ואשת פוטיפר , סיפור שמשון ודלילה ומגילת אסתר , וגלגולים נוספים במדרשים מוקדמים ומאוחרים . מה הניע את עגנון לספר את "סיפור ההווה" באמצעות הסיפור הידוע מן העבר , ומהי האפקטיביות של התבנית המוכרת בהתייחס לתופעה הבלתי ניתנת לתיאור של שואת יהודי אירופה ? הניסיון לתת תשובה לשאלה זו הינחה את מחשבותי בשני כיוונים שונים שיוצגו להלן .
אל הספר