בימי הביניים היתה הפילוסופיה בעלת אופי דתי , ונחשבה , כאמור , לשפחתה של התיאולוגיה . העיון הפילוסופי היה משובץ כולו בתוך מערכת המושגים הדתית . זה חל אז על הפילוסופיה הכללית , ולא כל שכן על המחשבה היהודית : בגלל נסיבותיה המיוחדות של המציאות הגלותית היוותה הדת ביהדות לא רק עניין אמונתי , אלא עיצבה אורח חיים שלם , ששום פינה בחיי המחשבה והמעשה לא נשארה פנויה ממנו . ראשיתם של תהליכים אלה חלה עוד בימי בית שני , שכן כבר אז היתה קיימת תפוצה יהודית גדולה . בעת החדשה השתחררה גם הפילוסופיה היהודית , כמו הפילוסופיה הכללית , מן הכפיפות לדרישותיה העיוניות והמעשיות של הדת . אעפ"י שהתהליך הזה היה ביהדות איטי יותר מאשר בזירה הכללית , ואף בא באיחור כלשהו בהשוואה למה שהתרחש בה , לא ניתן היה לעצור גם אותו . אמנם זיקתם של ההוגים היהודים לדתם היתה בדרך כלל אמיצה יותר מאשר של ההוגים הכלליים ; שני ה"חריגים" היו בנידון זה שפינוזה , ואחר כך שלמה מימון . גם בעיותיה של הדת הוסיפו לתפוס , בהגותם של הפילוסופים היהודים בעת החדשה , משקל רב יתר מאשר בפילוסופיה הכללית , והטעמים מובנים . אולם העיון הפילוסופי בבעיות אלה ...
אל הספר