בימי הביניים נשענה הפילוסופיה היהודית על שתי סמכויות ראשיות - על מחשבת אריסטו , ועל מחשבת חז"ל . היתה זו מחשבה מלווה בפרשנות ולעיתים קרובות קשה היה להפריד בין השתיים . בשביל הפילוסופים היהודים בימי הביניים התורה והתורה שבעל פה היו , כאמור , דבר אלוהים שניתן בהתגלות , המחייב את ישראל עד עולם . לכן הן אינן יכולות לשמש נושא לעיון ביקורתי , אלא נושא לפרשנות בלבד . אולי רק הרמב '' ם , אעפ '' י שגם הוא נקט ב"מורה נבוכים" למראית עין בקו הזה , היה יוצא דופן בעוז רוחו האינטלקטואלי , ונתן את הבכורה הברורה להגות עצמאית על פני פרשנות לדעות חז"ל : בדונו בחמש השקפות על ההשגחה ( ראה גם לעיל , ( ציין בגילוי לב '' והדעת החמישית והוא דעתנו רוצה לומר תורתנו , ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו , והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו , ואגיד לך אחר כך עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו ( כלומר הגאונים - זא . ל , ( . ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו" . כאן כבר ניכרים הניצנים הראשונים של הסטת נקודת הכובד מההסתמכות על התורה ודברי חז"ל לעבר הגות מקורית עצמית . התהליך הזה יתעצם מאוד בימי הריניסאנס , מיהודה אב...
אל הספר