בסוגיה הזאת של היחסים בין האמונה הדתית להשקפה המדעית בפילוסופיה של ימי הביניים חשיבות עקרונית לעניין נוסף . המגמה הראציונליסטית של חפיפות התבונה וההתגלות בתור שני מקורות הכרה הראציונליסטית של חפי פות התבונה וההתגלות בתור שני מקורות הכרה שווי ערך בולטת בפילוסופיה הערבית והיהודית הרבה יותר מאשר בפילוסופיה הנוצרית . אין הסכולאסטיקה עשרה מיקשה אחת . האיסלאם והיהדות הכירו בדרך כלל באוטונומיה של ההכרה המדעית לצד האמונה בהתגלות . שתיהן מתיישבות זו עם זו , ואין סתירה ביניהן . ההבדל שידובר בו להלן - שורשיו יונקים מהיחס השונה אל כתבי הקודש ביהדות ובנצרות . בעוד שבנצרות היוו כתבי הקודש אסמכתא של תיאולוגיה התגלותית דוגמאטית ( השימוש במלים "דוגמה" ו"דוגמאטי" בהקשר זה אינו מתכוון למשמעות של גנאי , המתלווה לביטויים אלה כיום , ( הרי ביהדות ( ובאיסלאם ) הם היוו בראש ובראשונה פירוש חוקתי של התורה שניתנה בהתגלות . ביהדות , שלא כמו בנצרות , לא נהפכה הפילוסופיה לחלק אינטגראלי של הדוקטרינה הקדושה . אולי יש בזה להסביר את עובדת אי המשכיותה של הפילוסופיה היהודית ( והאיס לאמית ) בסוף ימי הביניים , אשר , כזרם מ...
אל הספר