במשך דורות רבים של הגות פילוסופית היתה קיימת סמיכות רבה בין הפילוסופיה והדת , עד שקשה היה לפעמים להפריד בין נושאיהן העיונ יים . במידה מסויימת מותר אפילו לומר , שלפילוסופיה ולדת היה שורש משותף , שהוליד במשך הזמן ענפים והדגשים שונים . בימי הביניים שלטה הדוקטרינה כי הפילוסופיה כפופה לתיאולוגיה והיא שפחתה . רק בעת החדשה החלו הפילוסופים לתת דעתם על מערכת היחסים בין שתי הדיסציפלינות האלה . אחד הניסוחים הקלאסיים בשטח זה הועלה בשעתו ע"י היגל . בשיטתו כוללת "הרוח המוחלטת , " שהיא גולת הכותרת של פילוסופיית הרוח ( רבדיה הקודמים הם "הרוח הסובייקטיווית" ו"הרוח האובייקטיווית , ( " שלושה שלבים - אמנות , דת ופילוסופיה . אלה הם שלושת המדורים הרוחניים ביותר , ולכן העילאיים , של האידיאה בתנועת התקדמותה והשתכללותה . צורת התפיסה של האידיאה משותפת לאמנות ולדת . שתיהן תופסות אותה באמצעות הדימוי " ) הציור" בלשון הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים , ( אבל הן נבדלות באשר לתוכן האידיאי של עיסוקיהן ; נושאיה התכניים של האמנות הם אנושיים , ואילו נושאה התכני של הדת היא האלוהות . לעומת זה קיים , אליבא דהיגל , שיתוף ב...
אל הספר