פרק ב' / התפתחות תיאולוגיה של שינאת ה"רשעים" מבני־ישראל

אפשר לאתר בדברי הרב אלחנן וסרמן את המקורות שמהם יכולה הייתה להתפתח השינאה כלפי "רשעי ישראל" כחלק מן האידיאולוגיה הדתית וכמבוע של סוג מיוחד של אמת מנחמת , זו שהיא מנת חלקם של קנאים : שוחרים הם למתיקות הנקמה על סף ימות המשיח ובתוך חבלי הגאולה , לא פחות מכפי שהם שוחרים לנחת , לשלום ולשלמות שיזכו בהם הרבה אחריכן . עובדה מרשימה היא אמנם שהרב וסרמן נזהר מפני מוטיב השינאה ואיננו מתעסק , כחלק מן התיאולוגיה שלו , בעונש שיבוא על התועים ועל הפושעים מבני עמו . אך המוטיב עצמו היה טבעי וחזק מאוד . הוא נתגלה בתגובה החרדית העממית מראשיתה , והיו לו ביטויים בוטים למדי גם באידיאולוגיה של חלק מן המנהיגות החרדית הקנאית , שליבתה אותה כמרכיב במנגנון ההתגוננות על ידי היבדלות . ככלות הכול , מיתקפה היא מרכיב חיוני של מיגננה יעילה גם במישור הרגשי ! אמנם כן . ניתן לומר שכאשר סופרים חרדיים התייחסו במישרין אל " רשעי ישראל" הם נזקקו ללשון בוטה מאוד , בוטה יותר אפילו מזו שנזקקים לה כלפי הגויים , שרשעתם היא ככלות הכול טבעם וייעודם . כאשר באים להסביר את המניעים לכפירתם , נזקקים לרוב לשפלים שבהם : במקרה הטוב סתם חומרנות...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד