אפשר לאתר בדברי הרב אלחנן וסרמן את המקורות שמהם יכולה הייתה להתפתח השינאה כלפי "רשעי ישראל" כחלק מן האידיאולוגיה הדתית וכמבוע של סוג מיוחד של אמת מנחמת , זו שהיא מנת חלקם של קנאים : שוחרים הם למתיקות הנקמה על סף ימות המשיח ובתוך חבלי הגאולה , לא פחות מכפי שהם שוחרים לנחת , לשלום ולשלמות שיזכו בהם הרבה אחריכן . עובדה מרשימה היא אמנם שהרב וסרמן נזהר מפני מוטיב השינאה ואיננו מתעסק , כחלק מן התיאולוגיה שלו , בעונש שיבוא על התועים ועל הפושעים מבני עמו . אך המוטיב עצמו היה טבעי וחזק מאוד . הוא נתגלה בתגובה החרדית העממית מראשיתה , והיו לו ביטויים בוטים למדי גם באידיאולוגיה של חלק מן המנהיגות החרדית הקנאית , שליבתה אותה כמרכיב במנגנון ההתגוננות על ידי היבדלות . ככלות הכול , מיתקפה היא מרכיב חיוני של מיגננה יעילה גם במישור הרגשי ! אמנם כן . ניתן לומר שכאשר סופרים חרדיים התייחסו במישרין אל " רשעי ישראל" הם נזקקו ללשון בוטה מאוד , בוטה יותר אפילו מזו שנזקקים לה כלפי הגויים , שרשעתם היא ככלות הכול טבעם וייעודם . כאשר באים להסביר את המניעים לכפירתם , נזקקים לרוב לשפלים שבהם : במקרה הטוב סתם חומרנות...
אל הספר