מנוי וגמור הוא , ששני מרכזי היהדות בתקופת התלמוד והגאונים , ארץ ישראל ובבל , הטביעו את חותמם על דמות התפילה ומנהגי בית הכנסת , כדרך שעיצבו את קלסתר פניה של היהדות לכל תחומיה ומקצועותיה . שרשי התפילה , ובמיוחד השתלשלות ריבוי מנהגיה וגלגולי נוסחאותיה , נעוצים בשתי מסורות תפילה שנתגבשו בנוסח ארץ ישראל ובנוסח בבל , שעל אף המשותף שבהם נבדלים זה מזה בתוכן ובצורה . נוסחים אלה מהווים את שתי אבני השתייה שכל מחקר ביקורתי בתולדות התפילה מוכרח להתבסס עליהן . כבר בתקופת התלמוד התחילו מתערבבים ומשתלבים זה בזה , בצורות פשרה שונות , ובהמשך ההתפתחות נסתעפו מהם פלגים חדשים , שנשתלטו בעדות השונות לתפוצותיהן . אופיים המיוחד של פלגים נוסחים אלו ייקבע לפי מדת הקליטה והמזיגה של יסודות ארץ ישראליים ובבליים . ואי אתה יכול לעמוד על יסודות אלו ולזהותם אלא על ידי תהליך של זיקוק וצרוף , המפריד את היצירות החדשות , שנוצרו ממיזוגם , לחלקיהם הראשוניים . גניזת קאהיר , שהורישה לנו נחלה עשירה ומפרה בתחום התפילה והפיוטים , לא נוצלה כראוי בשטח תפילות היסוד , ודווקא המנהג הבבלי הוזנח . חוקרי הגניזה נמשכו אחרי שרידים המשקפי...
אל הספר