מכל הדברים המובאים בפרק זה נוכחנו , כי דמות הרועה במורשת ישראל נתגבשה מתוך שני גורמים , המשולבים זה בזה : תולדות העם והמיבנה המיוחד של הארץ . עם של רועים , שנשא אתו זכרונות מנופי מדבר סיני וממוראות הנדודים בו , נאחז בארץ הררית שבה נמצאים אזורים גשומים , מכוסים ביערות ירוקי-עד , ליד חבלים דלי-גשם , שבכוחם לגדל רק צמחימרעה . את ההרים המיוערים הפך עם הרועים לארץ חקלאית , ובכך ביצע גם "הסבה מקצועית" לעיסוק בעבודת האדמה . אולם במקביל להתפתחות זו לא פסקה גם מלאכת הרעייה , תוך ניצול השטחים שהאכריס לא יכלו לעבדם . הנביאים ראו את ימי רעייתו של עם ישראל במדבר סיני כימי אהבת הנעורים , שבהם היתה האמונה באל האחד נחלת העם כולו . לפיכך היו הימים הרחוקים הללו בעיניהם כתקופה שאליה יש לחזור זמנית כדי לטהר את העם מעבודת האלילים שדבקה בו עקב המעבר לעבודת האדמה . בתוך כך נתגבשה גם דמותו של המנהיג הנכסף בדמותו של הרועה , המסוגל לנהוג את הצאן על אף כל הקשיים העומדים בפניו בתנאי הטבע הקשים והקיצוניים של המדבר . דמות זו נשתמרה גם במדרשי חז"ל הנסמכים , כידוע , על פסוקי המקרא . לעומת זאת בהלכה אנו רואים השתקפותם...
אל הספר