מדרשים אלה , שנאמרו כאלף ושלוש מאות שנה לאחר שדוד רעה את הצאן במדבר , מעידים על היחס הדו-ערכי כלפי הרועה שהתפתח במשך הדורות . מצד אחד יחס שלילי , שהתפתח עקב ההתנגשויות הבלתי נמנעות בין רועים , שניצלו את התרחבות החורשים והיערות אחרי חורבן בית שני , ועקב המלחמות הנוראות שבאו על הארץ לאחר מכן , ובין בעלי קרקעות שרצו לשקם את כושרם החקלאי של שדותיהם ( ומכאן , כמובן , התקנות החמורות להגבלת המרעה שראינו לעיל . ( לעומת זאת , בהיות התנ"ך בסיס בלתי מעורער שעליו נבנתה כל התורה שבעל-פה , המשיכו להתקיים , ואף להתפתח , המסורות העתיקות המכבדות את הרועה ואת כישוריו ומעלות אותו לדרגה העליונה ביותר . היחס השלילי מתבטא גם בחשד כללי כלפי הרועה , שגזלן הוא , פסול לעדות , אף ראוי הוא שייחרב ביתו כעונש על גזלנותו : " ואמר רב יהודה : סתם רועה פסול " ! ( בבא מציעא ה , ע " ב ) רש"י בביאורו שם : רועה - אפילו לא הועד עליו שגזל - פסול לעדות , דסתמיה מלן הוא , שרועה בהמותיו בשדות של אחרים . " אמר רבי ישמעאל : מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא . ומפני מה חרבו ? מפני שהיו מרעין בחורשין ודנין דיני ממונות ביחיד . וא...
אל הספר