מיכה לבנה היחסים בין התנועה העיונית לבין התושבים הערבים , בארץ כולה ובעמק החולה בפרט , שזורים מצד אחד באפיזודות של איבה , סכנה , גבורה ומוות ; ומן הצד האחר — בתופעות של ידידות , שיתוף אינטרסים , עזרה הדדית , ואף סיפורים נוגעים ללב של הקרבה עצמית . החומר העוסק בנושא כזה טעון מעצם טבעו רגשות אישיים , לאומיים ופוליטיים , וקשה מאד לחלץ מן המקורות מידע עובדתי סטטיסטי , שיאפשר לדון בנושא באופן מדעי אובייקטיבי , ולהגיע להכללות תקפות . יתרה מזו , כל דיון אובייקטיבי לא יהיה מלא אם יתעלם מן ההיבטים הסובייקטיביים של הנושא : רגשותיהם של יהודים כלפי ערבים ורגשותיהם של ערבים כלפי יהודים . בולטת העובדה , שאצל רוב התושבים משני הצדדים שררו לא אחת בורות , תחושת זרות , אי הבנת השפה , ותכופות אף זלזול בתרבות ובמנטליות של הצד האחר . כל זאת על רקע של עוני ודלות בשני הצדדים , לפחות בשנים הראשונות של שלטון זר ( תחילה תורכי ואחר כך בריטי , ( של אזור נידח , ומעל לכל — של מלריה ומחלות אחרות . התדמית המקובלת בדברי ימי המושבות הראשונות , לצד סיפורי המלריה , מודגשים הסיפורים על ריב עם השכנים הערבים . כך הדבר לגבי ה...
אל הספר