בפעם הראשונה פגשתי את בודלר לקראת אמצע שנת , 1849 בארמון פימודן . התגוררתי שם בשכנות לפרנאן בואסר , בדירה נפלאה שהייתה מחוברת לדירתו בגרם מדרגות מוסתר בתוך קיר עבה , שצללי הגברות הנאוות , אהובותיו משכבר של לוזן , ודאי רדפו אותו . הייתה שם מריקס הנהדרת , ששימשה בעלומיה מודל למיניון של שפר , ואחר כך דגמנה לתהילה מחלקת כתרים של פול דלרוש , והייתה יפהפייה אחרת , אז בשיא יפעתה , השראתו של קלסנז'ה לאישה נשוכת הנחש , פסל שיש שעצבותו נדמית לפסגת העונג וכולו פועם בחיות כזו שאף אזמל לא השיג מעולם ולעולם לא יתעלה עליה . שרל בודלר היה עדיין כישרון עלום שהכין עצמו מתוך הצללים לקראת יציאה לאור , באותו כוח רצון נחוש שהשיג אצלו את ההשראה ; אולם שמו כבר החל להתפרסם בקרב משוררים ואמנים בלוויית רטט של ציפייה , ודומה היה כי הדור הצעיר שבא בעקבות הדור הגדול של 1830 תולה בו תקוות רבות . בחוג המסתורי שתהילת העתיד מוכרעת בו , הוא נחשב לחזק מכולם . לעתים קרובות שמעתי עליו , אך לא הכרתי אף אחת מיצירותיו . מראהו הכה אותי בתדהמה : שערו היה קצוץ ובצבע שחור שאין יפה
אל הספר