לאורך השנים נתפס חינוך ילדים כעניינו של התא המשפחתי בלבד . במאתיים השנים האחרונות , עם התפתחות ההבנה של משמעות החינוך , חשיבותו והשפעותיו ברמה הציבורית , ואף של חיוניותו לקיום חיים דמוקרטיים , החלה המדינה לשלוט בחינוך הילדים בדרך של הקמת מערכת חינוך ממלכתית . מצד אחד המדינה שולטת במערכת החינוך ומנהלת אותה , ומצד שני היא מכירה בזכויות ההורים בכל הקשור לחינוך ילדיהם — הן בזכותם של הורים לבחור בחינוך פרטי לילדיהם והן במעורבות הורים בחינוך הממלכתי . על שניות זו , של שליטת המדינה מצד אחד ומעורבות ההורים בחינוך הממלכתי מצד שני , מנסה מדינת ישראל לגשר באמצעות הסדרה נורמטיבית של מעמד ההורים במערכת החינוך . בחינת ההסדרה הקיימת , על רבדיה השונים , חושפת פער בין הצהרת הכוונות העקרונית שעל פיה ההורים הם שותפים מלאים של המדינה בחינוך הילדים — ובין הנורמות המחייבות בפועל , ומגלה מציאות שבה נורמות רבות אינן מיושמות הלכה למעשה . פערים אלו קיימים הן ביחס להורה היחיד והן ביחס לנציגויות הורים . במדינות האנגלו–אמריקניות קיימת גישה שונה למעורבות הורים , בעיקר באמצעות גופים נבחרים המשותפים להורים ומורים . ג...
אל הספר