על פי גישתו ההומאנית פוסק ס " ד בדין זה שאין להסגיר עבד בורח אל אדוניו ויש לאפשר לו להשתקע במקום שיבחר "בקרבך . " לדעת מקצת מהחוקרים דין זה בא לא רק למנוע את הסגרת העבד לאדוניו , אלא אף להגן עליו מפני מוצאו , שלא ינצל את מצבו האומלל של העבד ויהפכו לעבדו שלו ( כך מפרשים את הצו "לא ת 1 ננו" ומשווים לשימושים אחרים של הפועל ינה בשמות כב , כא ; ויקרא יט , לג . ( חוקרים רבים נוטים לראות בדיננו התייחסות לעבד נכרי הבורח אל תוך טריטוריה ישראלית . סמך להנחה זו הם מוצאים גם בלשונו של פסוק יז . לעניין בריחת עבדים מארץ לארץ ראה הסיפור במלכים א ב , לט-מ על עבדיו של שמעי , שברחו אל אכיש מלך גת ; ייתכן שאפשר ללמוד מסיפור זה גם על נוהג ההסגרה של עבדים ממדינה למדינה ( ראה להלן . ( מאידך גיסא תלונתו של נבל הכרמלי על ריבוי ה " עבךים המתפךצים איש מפני אדניו " ( שמואל א כה , י ) מעידה אולי דווקא על מצב שבו עבדים ישראלים בורחים מפני אדוניהם ( השווה גם שם כב , ב . ( מכל מקום הפסוקים הנדונים משקפים מצב רגיל בכל חברה שיש בה מעמד של עבדים : טבעם של עבדים שהם נוטים לברוח , והחברה מצדה מנסה להמציא אמצעים לפתרון הב...
אל הספר