כשנה לפני שהרעיון לערוך מחקר על בית ספר "אופירה" קרם עור וגידים , קראתי באקראי ריאיון עם מ' במוסף 'סוף שבוע' של מעריב . הריאיון נערך בעקבות מינויו של בעלה לתפקיד בכיר בצבא והתמקד בחיי רעייתו של איש צבא לוחם . בספרה על עצמה בחרה המתראיינת להזכיר פרק חשוב בחייה , שלדבריה הקרין והשפיע על מהלכם - היותה 'אופיראית' והיא מדגישה : ... " כל מה שאני , כל האישיות שלי , כל מה שהתחנכתי עליו וכל מה שאני מנסה לעשות היום הניע מאותה תקופה באופירה .. אהבתי את התקופה הזו . זה היה מקום נפלא לגדל בו ילד " ... גם הפינוי מוצא מקום בדבריה - "הייתי בת 15 כשאופירה פונתה , הפינוי היה שקט . אני זוכרת שנכנסנו לבית הספר , הורדנו את דגל ישראל , היה טקס קצר ... וזהו . מבחינתי עזיבת אופירה הייתה טראומה קשה . " היא אינה היחידה שחשה כך . גם ק"א מתארת תחושה דומה " ' : אופירה הייתה פסק הזמן המרגש ביותר מבחינה חיובית בכל חיי משפחתנו - תהליך הפינוי עדיין לא נגמר אצלנו , לא שאלו אותנו . הכריחו אותנו לעזוב מקום שאהבנו והיה לנו טוב . בית , חיי קהילה טובה , בית ספר כמו שדמיינו לצעיר בנינו , חיי תרבות שהיינו שותפים ביצירתם . ידע...
אל הספר