" שתי בנות" ( ביאליק , תשכ"א : טז ) הוא שיר היתולים החד חידות שפתרונן הכלתי-אפשרי פשוט ומובן רק לילד ולאוהב . אין יודע את פשר החידות כי הן נשאלו מתוך עולם שבו בעל החידות הוא אזרח יחיד וידיעתו היא ידיעת יחיד . ההנחה של חידה רגילה היא כי קיימת איזו יריעה קיבוצית ( קולקטיבית , ( משותפת למי שחד את החידה ולמי שפותר אותה ואשר רק על מצעה ומכוחה מתאפשר הפתרון . היריעה הקיבוצית נסמכת על קטגוריות שונות הכפויות על כל העולם מתוקף היותן אמיתיות , הגיוניות , מוסריות , צודקות , מקובלות , טבעיות , הכרחיות וכיוצא באלה . אולם כל הקטגוריות המפרידות והממיינות האלה אינן קיימות בתחומן הסגור של האהבה והילדות , שבהן חלה שיבה מבורכת אל אחדות התוהו ובוהו . מכאן מסתמן הקו המתווה את הפרק : החידה ביצירת ביאליק קוראת תיגר על המציאות - גבולותיה וסדריה - ברמה האונטולוגית , ההכרתית , המינית והחברתית . החידה על האהבה לתאומות בשיר "שתי בנות" היא דוגמה מובהקת לחידה אשר פתרונה לא זו כלבד שאינו מסביר מאומה אלא שהוא חידתי ואבסורדי יותר ממנה . הערה מתודית : הפרשנות המוצעת להלן מציגה את מכלול מרכיביו החידתיים של השיר בהקשר קו...
אל הספר