לחררה מפני הפיכתו של האוכל למאכל , שאינה חסרה כסיפורי אימה , יש פנים רכות ביצירת ביאליק לילדים , ואחת מצורותיה הבוטות ביותר היא בשירי הדגים . כך , למשל , בשיר "הדג בחכה , " הדג מספר בשמחה כיצד הוא צד ובולע תולעת , ותוך כרי דיבורו הוא ניצוד בעצמו בקרס שבחכה הטמונה בה -.בן תולע ? האח /! נלכדת , ארו ... / ' אך מה זה ? מקדח /? מרצע ? אח , אח /! אוי , חכי ! אוי חכה / ובלעי החרו ! חח , חח , חח חח . " ... בסופו של סיפור הדג , הוא עצמו הופך לסיפור ולמאכל כפי הדייג : "וימשך הדיג / בחכה : וח קח / דג נוצץ ומפרפר / צלי אש על האח" ( ביאליק , תשכ"א : מח . ( בשיר זה , האימה מוסווית בהומור מקברי , ואילו בשיר הפרח לפרפר היא לובשת מסווה של אהבה פתטית , הלוכדת את האהובים הנופלים בקוריה . קרוב לוודאי שתחינתו של הפרח לפרפר ונכונותו להקריב את עצמו על מזבח אהבתו לאהובו החמקמק , מעוררים בקורא-הילד רגש חזק של אמפתיה ורחמים כלפיו , מסוג הרגשות הקיצוניים שמעוררים ילדים בהוריהם והורים בילדיהם . לא כן הקורא המבוגר , שדווקא ההרס שגהר אוהב תובעני זה על עצמו - רומז לו על עומק התהום שאליה הוא מושך את הפרפר . nTinn האו...
אל הספר