א . נאצר הוא היטלו , 1956-1955 השואה נתפסת בשני אופנים מנוגדים . הסופרים והמשוררים מרבים להדגיש את חוסר האונים של העם היהודי לנוכח הפורעים והמכים בו , שהגיע לשיאו בשואה . מן הצד האחר , גם מדגישים את הגבורה העילאית חסרת התוחלת של מורדי הגיטאות , גיטו ורשה בעיקר , כמו הייתה היא התופעה האחת והיחידה בשואה . שני המצבים , אומרים הסופרים והמשוררים , מאפיינים את ישראל במלחמותיה . האויב המזוהה בכול עם הנאצים ועם היטלר הם הערבים ומנהיגיהם , בעיקר נאצר נשיא מצרים . השואה לדידם לא הסתיימה , הערבים מחליפים את הנאצים , והולכים בדרכם לכל דבר ועניין . גם תחושת חוסר האונים עומדת במרכז דבריהם , על אף שפה ושם מובעת דעה בדבר חוסנם וכוחם של העם הצבא וכלי נשקו . אך זו דעת מיעוט חריגה , ' רוויזיוניסטית , ' שולית , לדעת הזרם המרכזי של משוררים וסופרים המזוהים עם תנועת העבודה . רק מאוחר יותר , במלחמת יום הכיפורים , מתגבשת עמדה נוספת , זו הרואה את היתרון או הזכות למות , אם כך נגזר , במלחמה עם נשק ביד . נאצריזם הוא נאציזם , נאצר הוא היטלר . אלו הביטויים השגורים עם הלאמת תעלת סואץ בידי נאצר ' . ( 27 . 7 . 55 ) גם ...
אל הספר