להשתלשלותה של הגזירה שווה על פיה הלכות חדשות , אלא אם כן היא הגיעה אלינו בקבלה , במסורת , מרבותינו שבדורות הקודמים . לעומת זאת , הרשות נתונה לחכמים לדרוש מדעתם את יתר המידות , לפרש על פיהן את הכתובים ולחדש על ידיהן הלכות . כן מחייב ר' ישמעאל , כי מלות הלשון המשמשות למדרש הגזירה שווה תהיינה מופנות , מיותרות במבנה הכתובים ופנויות ללימוד הגזירה שווה . לדעתו , רק אם הן מופנות משני הצדדים , המלמד והלמד כאחד יתירות במקרא , או לפחות אם רק אחת מהן מופנה , אנו למדים גזירה שווה , ואין מפריכים אותה "אפילו אם יש מה להשיב" ( רש"י ' . ( אך גזירה 10 שווה שאיננה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה , לדעת ר' ישמעאל . ברם , כמה ראשונים ואחרונים הביעו כבר את תמיהתם על מגבלות אלה . שהרי אם כל גזירה שווה צריכה להיות מקובלת מסיני , כדעת הקדמונים , משום מה נמנית הגזירה שווה עם המידות שהתורה נדרשת בהן ? מה יש כאן לדרוש ? הרי כל תרומתם של החכמים לגזירה שווה איננה אלא בקבלתה מהרב ובמסירתה לתלמידים הבאים אחריהם " . כן תמוה , אם אכן הגזירות שוות מסורות בידנו מימים ראשונים , למה מצינו כה הרבה מחלוקות בדיוני החכמים בגזיר...
אל הספר