האמוראים אכן משתמשים במונח שבות כדי להדגיש שאין זה אלא איסור דרבנן , ואפשר להקל בו בנסיבות מיוחדות , כך , למשל , בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג , ל ע"א-ע"ב ( ביצה פ"ג ה"ה , סב ע"ב ) מובאת התוספתא , ביצה פ"ג ה"ב : "אותו ואת בנו שנפלו לבור ... ר' יושוע אמר : "יעלה את הראשון על מנת לשחוט ולא ישחוט , ויערים ויעלה את השני . " על זה שואל הירושלמי י "תמן הוא אמר מותר להערים , והכא ( פסחים ג , ג ) הוא אמר אסור להערים" ? על זה באה התשובה : "אמר רב אדי : כאן שבות " ) באותו ואת בנו מה שמעלה מן הבור ביום טוב אינו אלא שבות . " לכן "סבירא ליה לר' יהושע מותר להערים , כדי לחוס על ממונם של ישראל . ( " וכאן ( בפסחים ) חיוב חטאת . " כן מגדיר התלמוד בשבת ח ע"ב איסור טלטול בכרמלית בשבת כשבות , כדי להחיל עליו את הכלל של רבי : "כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות . " ח . "אין שבות במקדש" בימי האמוראים אף נוסחו כמה כללים בענייני שבות , ואחד מהם הוא : "אין שבות במקדש , " המובא בפסחים סה ע"א על ידי רב חסדא , מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית . כלל זה מיוסד כנראה על משניות עירובין י , יא-טו , המונות עבודות שהו...
אל הספר