לעיתות מהפיכה 1921-1919 עם הצהרת באלפור וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים תדלה הציונות להיות משאת נפשם של חולמים , והיתה לתנועה לאומית מוכרת , בעלת שאיפות ברורות וסיכויים סבירים להגשמתן . לאנשי העליה השניה נדמה היה , שהם שומעים פעמי משיח , ורחשי הלב הכמוסים בדבר קוממיות יהודית וגאולה שלמה של העם בארצו , אשר נכלאו עמוק עמוק בלב , צפו ועלו עם גאות התקוות מסביב לגדוד ולכיבוש הבריטי את הארץ . הצהרת באלפור נתפרשה כהצהרת כוונות ממ שלת בריטניה להקים מימשל יהודי בארץ ישראל לאחר תקופת מעבר קצרה , או לפחות להכשיר את התנאים הפוליטיים לעליה ולבנייה יהודית רבת היקף , אשר תביא , בתוך שנים אחדות , ליצירת רוב יהודי בארץ . פירוש אופטימי זה של ההצהרה לא היה נחלתם של חלוצים "נאיביים" בלבד , אלא אף של "אנשי העולם הגדול , " ראשי התנועה הציונית בארצות הברית , ובראשם השופט בראנדייס . לרבים מאנשי מזרח אירופה נתפרשה הצהרת באלפור כצעד להקמת מדינה יהודית לאלתר , והם באו לכינוס הציוני הראשון שלאחר המלחמה , כשבכיסיהם רשימות המיניסטרים של המדינה העומדת לקום . במצב זה טבעית היתה ההערכה , שהתנועה הציונית השיגה את הישגה...
אל הספר